״טסה – הבית של הממתקים״ – דוגמא ליצירת שפה מחברת לעסק באמצעות דמויות

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו. הייתי אז בצבא וחיכיתי בתחנת האוטובוס הקבועה שלי שנמצאת סמוך לקריה. קו 69 לוקח אותי דוך הביתה. נסיעה ארוכה לפניי ואני עייפה מוות. לא באמת עייפה, יותר משועממת. מין ריקנות כזו של חיילים שמשרתים קרוב לבית. נסיעה ארוכה זה שעה ורבע. שעה ורבע! ותמיד מחכים איתי בתחנה אותם אנשים. ככה זה כשתופסים אוטובוס בשעה קבועה, כל יום חול.

והפעם מישהו חדש. היה לו בייבי פייס ושיער אפור שופע כזה. עיניים כחולות וקצת קמטים מסביב להן. הוא חייך לעצמו ואז הבנתי למה הקמטים, בגלל החיוך הזה מאוזן לאוזן, שבטח מופיע לו על הפרצוף כל הזמן. בשעה הזו של היום אני שונאת אנשים מאושרים אבל משהו בחיוך שלו דווקא הפעם לא עשה לי אנטי. הוא היה פשוט אמיתי כזה ותמים. המשכתי לסקור אותו, הוא לבש ג׳ינס וחולצת טריקו אדומה. היו לו נעליים מדליקות כאלה, צבעוניות. לא רק אני הסתכלתי עליו. אי אפשר להתעלם מאיזה ביטניק חייכן. אבל אז הגיע האוטבוס וממש שכחתי ממנו כי רק רציתי לתפוס מקום ולהירדם, להיעלם לאיזה שעה מהעולם שלי.

התיישבתי. מייד נרדמתי. אני תמיד ישנה ממש חזק באוטובוס, כשאני מתעוררת אני גם לא נבהלת שפספסתי את התחנה שלי, יש איזה כוח עליון שמעיר אותי תמיד בזמן. הבנתי שאני 3 תחנות לפני, הזדקפתי ניגבתי את הרוק בזווית הפה (כן, זה קורה כשישנים באוטובוס!) ואז ראיתי אותו. הוא ישב מולי, כולו מחייך. אז חייכתי חזרה. הוא לא המשיך להסתכל עליי, הביט בחלון וצייר לב על הזכוכית. האוטובוס עצר בתחנה בפתאומיות ושנינו עפנו קדימה. ואז הרחתי ממנו ריח כזה מתוק וזה העביר בי צמרמורת כזו וכמה שרציתי מה שיש לו, איפה שיש לו, בתיק? בכיס? לא יודעת. רציתי והבטתי בו.

קצת לפני ההגעה לתחנה הבאה, אחת לפני שלי, הוא קם, הרים את התיק שלו, הוציא ממנו מלבן זהוב, מעין אריזת מתנה כזו, הגיש לי ואמר לי ״את שייכת״ וירד! היו כמה נוסעים שהסתכלו על המעשה הזה ואני הייתי קצת נבוכה, דחפתי את המוזהב הזה לתיק, התפללתי כבר להגיע לתחנה שלי, סקרנות ומבוכה מהמסתכלים. ירדתי, התיישבתי על ספסל התחנה ופתחתי את האריזה. שוקולד! אוקיי, קלע בול. טעמתי וזה היה השוקולד הכי טעים בחיים שלי ועם הטעם עלו מלא דברים, שוב צמרמורת, של נוסטלגיה, סבא מגיע בשישי עם חבילת שוקולד, מחייך אליי, אבא שלי קונה לי מקופלת אחרי בדיקת דם, אמא מכינה לי תותים עם קצפת, מזליפה שוקולד מומס, מפנקת אותי אחרי שעשו עליי חרם בבית הספר. עלו לי דמעות ממש והמשכתי לאכול וזה היה טעים ובא במקום, בגלל החשק למתוק ובגלל החשק למילוי. העטיפה כבר היתה קרועה לגמרי, אבל היה בה חלק אחד קטן שלם והיה כתוב בו ״טסה״.