סיפור השראה למותג – הצפוני

הצפוני – מלבי גלילי משובח

 

‘הצפוני’

הוא מתהלך לאט, בזהירות שלא ליפול. האספלט תחת רגליו רטוב, הרטיבות ניתכת על אוזניו, על שיערו שהאפיר כבר מזמן, אך עדיין קיים במלוא הדרו, תופעה נדירה לגילו. קומתו זקופה, חולצתו המכופתרת מתוחה על גופו הצנום. אני נזכרת איך היה מניף אותי גבוה, זרועותיו איתנות, חזקות. חשבתי שהוא האיש הכי חזק בעולם. 

השיער שעל פניו נעלם כבר מזמן. כמה אהבתי לנשק את פניו, השיער שהיה אף פעם לא הציק, הוא היה רך כמו צמר גפן מתוק. 

אני עוצרת את המכונית, חונה בצד וקוראת לו. 

 

״סבא, בוא ניכנס הביתה, אתה רטוב לגמרי״

״אני לא עשוי סוכר״, הוא מחייך אליי. אני מכירה את התשובה הזו שלו.

״בכל זאת, ניכנס, נשתה תה״

״תה ושרי״

הוא לוגם מכוס המשקה המתוק-מר ומספר לי סיפור שכבר שמעתי. הוא חוזר על סיפורים וזה בסדר, כי כל פעם הוא מוסיף עוד פרט ומספר קצת אחרת. 

אני אוהבת לחבר את הפרטים האלה, אוהבת את ההדרגתיות רב השנתית בשזירת האמת.

 

״זה לא חורף זה. את יודעת, אבא שלי ואני היינו יוצאים כל בוקר, לפני העבודה ובית הספר, לגלוש. גרנו בחלק הגבוה של גרמיש, בכוונה אבא בחר דווקא שם, בשביל הגלישה. כשרק התחילו לרדת פתיתי השלג, אני זוכר את הדגדוג הזה בקצות האצבעות של הרגליים שלי. אבא שלי היה יושב ליד החלון, מהופנט מהפתיתים ובוחן את האדמה. היה לו ניסיון כזה, הוא ידע בדיוק מתי האדמה תאפשר לנו לצאת עם המגלשיים״. 

״עוד 36 שעות ואנחנו שם״, היה אומר לי. הוא תמיד צדק, אף פעם לא טעה בזה״.

 

אני לוגמת מהתה, עוצמת עיניים ומנסה לדמיין אותם, גולשים במדרונות של גרמיש. 

אף פעם לא הייתי שם בחורף, תמיד נסענו בסוף הקיץ. 

בבית הקברות שבו אופאפא קבור, כשהיינו לפני שנתיים, סבא הוציא מכיסו פסלון כסוף, קטנטן, של מגלשיים והניח על הקבר. כשלחש ״פאפא״ קולו רעד. 

״את יודעת שגם בארץ גלשנו, כן?״

״כן, סיפרת לי״

״היינו נוסעים לצפון וגולשים. את יודעת, זה היה ממש מפגש של עולים חדשים שהם גולשים בנשמתם, לא שמעת עברית בכלל, רק קווקזית, בולגרית וגרמנית. היית צריכה לראות אותו גולש, כולם אהבו להסתכל עליו, בחיי״.

״חבל שלא יצא לי לראות אותך גולש״.

״ליד הבית בגרמיש היתה נקודה כזו שהשלג בה היה מתוק! היא היתה צמודה לשיח פירות יער, שבאופן מוזר השלג לא כיסה אותו והוא המשיך לפרוח. העץ הזה נגע בשלג והפך אותו למתוק. גם בארץ מצאנו כזה״

״בארץ??״

״כן, נקודה כזו, של מתיקות, גילינו אותה, אבא ואני״

״אתה מדמיין או עובד עליי…״

״באמת שלא! בפברואר 1950, בחורף הכי קשה שהיה לנו בארץ, נסענו לצפון לגלוש והיתה ממש סערה אבל אנחנו לא וויתרנו. גלשנו וכמובן שהיו עוד הרבה שעשו את זה, כבר הכרנו את כולם, הרי כל שנה נפגשנו. כמה דקות אחרי שהתחלנו לגלוש, אבא ואני, פתאום נהיה שקט, לא שמענו את הקולות שלהם ולא ראינו גם כלום, היה ערפל כזה. נבהלתי נורא והבנתי שממש התרחקנו. צעקתי לאבא לעצור. שנינו עצרנו. חיבקתי אותו, גם כי פחדתי וגם כי היה לי קר. באמת היה ממש קר בחורף הזה. 

״אל תפחד״, הוא אמר לי, ״אני פה״. 

 

תפסנו מחסה בין שני סלעים קרובים וישבנו מחובקים. פתאום אבא קם ומתחיל לטפס קצת מעל הסלע, ״בוא בוא״, הוא קורא לי. אני קם ומתקרב אליו, ולשנינו נגלה שיח פטל כזה, שרק התחיל להתכסות בלבן, והשלג הצמוד אליו נצבע בורוד. שנינו טעמנו, בחיי שזה היה הטעם הזה של הבית. לא יכולנו לדבר, רק רצינו לטעום עוד ועוד. אני זוכר את זה כאילו טעמתי אותו אתמול, משהו חלבי, נימוך בפה, מתקתק, פירותי״.

 

הוא משתתק לרגע, לוגם מהתה ואני פוערת כאלה עיניים ולא יכולה להוציא מילה מהפה. הוא השתגע לגמרי! אבל הוא מספר את זה בכזאת טבעיות, דווקא אין לו עדיין רגעי אי שפיות. 

״תמשיך״, אני אומרת בשקט

״וזה קריר, זה נותן אנרגיה כזו, כל כך משמח. התחלנו לצחוק, אבא ואני, בבת אחת. אנחנו אוכלים ודומעים מרוב צחוק. ומסביב סערה! רוחות משתוללות, סוף העולם קרב ואנחנו פה, מה עוד נשאר לנו לעשות?״

״נו, מה היה? תמשיך!״

״מה היה נו…מהר מהר, ככה זה הדור שלכם…הסערה שכחה ואנחנו גלשנו כמו גדולים למטה. הכל היה בסדר. 10 שנים ברציפות אחרי היום הזה חזרנו לאותה נקודה ולא מצאנו את הצפוני. ככה קראנו לו, לטעם המכושף הזה. הצפוני. אני בטוח שמישהו דאג לדבר הזה. הצפוני נו״

״אולי אבא שלך הוציא משהו מהכיסים, אולי הוא עשה לך הפתעה, חשבת על זה?״

״מה פתאום״

אנחנו לוגמים בשתיקה.

 

״את יודעת, רק ברגעים האלה של הגלישה איתו ראיתי בו משהו חי. הרגשתי שהוא אוהב אותי. בחוץ לארץ הרגשתי את זה יותר, כי מן הסתם היו יותר רגעי שלג, וכשעלינו לארץ הוא ממש נעלם לי, והתגלה לימים ספורים בפברואר. לא רציתי שהימים האלה יגמרו״.

״אני אוהבת אותך מאוד״

״גם אני אותך, אני אוהב שאנחנו מדברים ככה״

 

ובפעם הראשונה שמתי לב שהוא מתבונן בחלון בתשומת לב ממש. הגשם מתדפק.

״אתה מאמין שיכול לרדת שלג עכשיו?״, אני שואלת

והתשובה שלו מהירה: ״כן, זה יכול לקרות, הכל יכול להיות. אני ממש מקווה״.