סיפור השראה למותג – Be:Live active fashion

Be:Live active fashion – The Best You

 

מלון סינמון

האוויר יוצא מהפה בקצב קבוע, מתחיל להשתלב עם מפגש הרגליים בקרקע. הקצב מרגיש לי נכון ויציב, משמח, נותן לי אנרגיה להמשיך עוד ועוד. 3 חודשים, שני ורביעי, שמונה ורבע בדיוק, אנחנו נפגשות בפיסת דשא קטנה, סמוך לצומת. בלי מילים, רק חיוך קטן של ״שלום״, ואנחנו עולות על המסלול הסמוך לזה של האופניים ומתחילות לרוץ. 5 בנות שהפכו להיות הבסטיות שלי. אני רצה במקביל לנוגה, שתינו באמצע, מקדימה ענת וגילי, אחרונה קרן. נוגה ואני אוהבות לדבר תוך כדי הריצה. אמא של נוגה בבית חולים ומזווית העין. תוך כדי ריצה, אני רואה שהיא לא היא.

 

״ספרי לי״

״מה יש לספר? שוכבת ומתלונת כל היום. לא מדברת איתי, אני לא מצליחה לדובב אותה, כלום!״

״כדאי שתהיי איתה כמה שיותר, היא צריכה, את צריכה…״

״קשה לי, ממש, היא צועקת עליי על כל דבר קטן, שתגיד תודה שאני שם!״

״הכל מתנהל במעגליות. אנחנו נולדות, זקוקות לה כ״כ, ובשיא של החיים שלנו היא בכלל לא בראש שלנו, לא במיינד, אנחנו לא צריכות אף אחד בעצם. איזו תחושה זו, נכון? אני חזקה ולא צריכה אף אחד. השנים חולפות, אנחנו מתכווצות, חוזרות לתנוחת עובר, חוזרות להיות תינוקות, כמו אמא שלך, שצריכה אותך, לא יכולה בלעדייך. כמו שתינוקת לא יכולה בלי אמא״.

 

״מעניין…לא חשבתי על זה ככה״

״יש לך הזדמנות לתת לה כמו שנתנה לך. ההבדל הוא שאת זה תזכרי. כשאת היית תינוקת והיא נתנה לך הכל, כמובן שאת זה את לא זוכרת״.

״מאיפה את מביאה את כל זה?״

אנחנו מביטות אחת בשנייה, מחייכות, מתרכזות בריצה. בשתיקה.

 

הגרמין שלי מסמן: 45 דקות עברו, עוד רבע שעה וזהו, חוזרת לקרקע, עד הפעם הבאה. לא בא לי שזה ייגמר. 

 

אני מלווה את נוגה לאוטו שלה, חיבוק ארוך ופרידה. היא בדרך לאמא שלה ואני מבקשת בשבילה שיהיה אחרת.

בדרך הביתה אני עושה אחורה פנה ומשנה את הוויז לבית החולים תל השומר. אני מוצאת חניה ממש קרוב לגריאטרי, נכנסת פנימה וממש לפני שאני מתקשרת לנוגה, אני רואה אותן. נוגה ואמא שלה יושבות באזור המשותף, שתיהן רכונות אחת כלפי השנייה, אמא של נוגה יותר מכופפת, אבל מחייכת חיוך קטן. נוגה מלטפת בעדינות את הכתף שלה. אני חושבת שהתבוננתי בהן 20 דקות בערך, זה היה מקסים והיה קשה לי ללכת. 

 

בדיוק כשבאתי להסתובב ולצאת החוצה, המבט של נוגה נפגש עם שלי, היא חייכה חיוך ענק וסימנה לי להתקרב. היא רצה אליי, חיבקה אותי חזק חזק ולחשה: ״ידעתי שתבואי, בואי תכירי את אמא״. 

ואז התפתחה ביני לבין נחמה, אמא של נוגה, שיחה, אולי אחת המתוקות שהיו לי. זה הלך ככה:

״עפרה בואי תאכלי משהו, הביאו לי תפוח אפוי הום מייד, תטעמי״

״אני אשמח. מממ…באמת טעים! קינמון. אני אוהבת כל מאפה שיש בו קינמון״

״כשהייתי צעירה הייתי מכינה סינמון רולז. נוגה אהבה כל כך לעזור לי במטבח. נוגי, בואי נעשה יחד כשאני אחזור הביתה, מה דעתך?״

 

נוגה הנהנה לחיוב ואמרה: ״אמא, היית מכינה אותם ענקיים כאלה! זוכרת? כשהייתי ממש קטנה, רציתי אותם גדולים, כמו מלונים, ככה הייתי אומרת! והיית זורמת איתי. אחר כך, כשגדלתי, הפסקתי לבקש והם, באופן טבעי, קטנו״

״אז בואי נכין אותם מלונים! בואי! כן כן מלונים מלונים מלוניםםםםם״

נחמה לא שמה שהיא פשוט כבר צועקת מלונים!

 

שלושתינו התחלנו לצחוק ולא הפסקנו איזה חמש דקות! נכנסנו להתקפת צחוק מטורפת. זה היה הזוי, מפתיע, זה היה כיף, משחרר ממש.

למחרת בבוקר קמתי כהרגלי מוקדם, לפני כולם, פתחתי את הדלת לקחת את העיתון ומה ראיתי על שטיח הכניסה? קופסה כחולה עטופה בסרט. הרמתי, פתחתי, מהקופסה בקע ריח משגע של קינמון ובתוכה – סינמון רול ענק! המשכתי לצחוק וככה הערתי את כל הבית. חתכתי את המלון סינמון הזה ל-6 חלקים, זה הספיק לכולנו, ישבנו ואכלנו בתיאבון רב את המעדן הזה לארוחת הבוקר. 

בדרך לעבודה התקשרתי לנוגה ואמרתי לה תודה על הפלא הזה. היא לא ידעה על מה אני מדברת ונשבעה שלא היתה לה יד בדבר.