סיפור השראה למותג – ים פאן
ים פאן – חוויה בחיק הים
מיומנו של גולש
אני הכי אוהב התעוררות בבוקר בים. אני קם ראשון, ממש מוקדם, יש לי אולי שעה לבד, מתקרב למים, טובל, קופא לרגע, מתרגל, לוקח נשימה עמוקה ויש תחושת ריחוף כזו, קצת סחרחורת, בגלל קימה מהירה, מכוונת, ורץ למים. איך אני מחכה לרגע הזה, לתחושת ה’בין שמים לארץ’. מחשבות על אתמול עולות לי, איך שמתי לב לגלישה של גילי וכמה היא השתפרה. ולחשוב שלפני שנה היא לא הצליחה להחזיק 10 שניות על הגלשן. מדהים.
איך היא שמחה שאמרתי לה את זה.
עוד רבע שעה כולם יתעוררו, בהדרגה, ואז נקפוץ למים, נתחיל לגלוש ב-11, השעה המועדפת לפי התחזית של הגלים מאתמול. ובארבע אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה, עד הפעם הבאה. עד ש״זולה בים 16״ יקפוץ לי בוואצאפ.
שנה רביעית ל״זולה בים״. בין החודשים יולי לאוקטובר, לילה אחד כל פעם, 4 לילות בעונה. זה הכיף שלנו, כמה אנחנו מחכים לזה. כל פעם מישהו אחר מרים את האירוע והוא גם זה שמארגן את הכל, את הזולה, האוכל, וחייבת להיות גם הפתעה.
יש לנו כללים ברורים, לעשות את זה הכי פשוט שיש. אנחנו יודעים שאם נתאמץ על זה – זה יפסיק ולא יקרה, אז יש לנו משפט קבוע שתמיד מגיע בנשימה אחת עם מי שמרים כל פעם את הכפפה: ״keep it simple”.
הפעם, ״זולה בים 15״, רם מוביל את המפגש. ניחשנו מה ההפתעה, רם מוזיקאי וידענו שזה יהיה קשור במוזיקה. בערך בשמונה הגיעו 2 חברים שלו לזולה, אחד עם סיטאר ושני עם סווארנדל, נבל הודי. לרם הם הביאו קסילופון מבמבוק. הם התחילו לנגן לנו, היה חשוך, רק אור המדורה הבליט את הכלים ואת הפנים של כולם. הם ישבו במרחק מה מאיתנו, רם הסביר שצריך את המרחק הזה כדי לקבל כמו שצריך את הצלילים באוויר הפתוח. ישבנו כולנו מהופנטים, צמודים, שומעים גלים ומוזיקה הודית משובחת.
התמקדתי בלהבה ופתאום הרגשתי איך הגוף שלי מתחיל לנוע באיזה קצב כזה, מין תנועתיות כזו שאין עליה שליטה. אני מציץ לצדדים ורואה איך כולם כמוני, זזים.
הנה משהו מפעם שעולה לי באותו רגע לראש. טיול של כמה ימים ב״נוער העובד״. אנחנו בני 12. קמנו בבוקר אחרי לילה ראשון, ואורי לא הצליח לצאת מהשק״ש. הוא בכה, ממש צרח, שקפאו לו הרגליים והוא לא מרגיש אותם. רם וסער זינקו אליו, התחילו ללחוץ לו על האצבעות של הרגליים, דרך שק השינה. גל בדיוק התעורר, תמיד היה לו קשה לקום, הוא מלמל ״תה תה״ ואני מייד הבנתי. גם גילי קלטה מה צריך לעשות. רצנו לתור הענק לאוכל ושתייה, עקפנו את כולם, ״מצב חירום״, אמרנו. מילאנו שני ספלים וחזרנו לחבר׳ה. הגשנו לאורי, הוא התחיל לשתות והצבע קצת חזר לו לפנים. ואז גל: ״איפה התה שלי?״. בכינו מרוב צחוק.
ההופעה הסתיימה. החברים של רם הלכו. גל העמיד מים בפינג׳ן, הרוח התחזקה קצת, רעש הבד של הזולה עם הגלים המתנפצים בא טוב עם לגימה רותחת. אחת בלילה, אנחנו עייפים אבל לא רוצים לישון. וכל הזמן הזה רם פורט על הגיטרה. ואז פתאום אני קולט: כל מה שהוא מנגן זה עיבודים לשירים מוכרים, שונים לגמרי מהמקור. ״אחי, רק עכשיו אני מבין מה אתה מנגן!״, אני אומר לו. רם מחייך אליי וממשיך:
Giant steps are what you take
Walking on the moon
I hope my legs don’t break
Walking on the moon
We could walk forever
Walking on the moon
We could live together
Walking on, walking on the moon
נרדמתי עם השיר הזה בראש שלי. זה התערבב לי עם הגלים וכלים הודים שמהדהדים לי בראש. זה בא ממש טוב ביחד. חשבתי לעצמי, ״מה זה אומר ללכת על ירח?״. כשאני עם החברים שלי אני חושב שאני אולי במקום הזה, מהלך על הירח, מרגיש כל צעד, פסיעה, נהנה מהדרך הזו. ״לך לישון כבר אדם״, מלמלתי לעצמי.