סיפור השראה למותג – חוות דגים

חוות דגים – איכות, טריות, אהבה.

 

המקום שלי

היו ימים שהייתי שוכחת, למשך שעות ארוכות, איך הקול שלי נשמע. בכיתה אני נעלמת, משרבטת דברים במחברת, מנהלת שיחות דימיוניות עם מלך הכיתה, אותו אני פוגשת במקרה בתור לרופא. הוא אוהב את זה שיש לי הבעה אחת על הפנים, אני מגניבה ואולי כדאי שנלך יחד לסרט. 

 

המורים לא פנו אליי, היו מספיק חכמולוגים בכיתה הזו שדיברו ודיברו, הצביעו בלהיטות, רק רצו שיראו אותם, שישמעו אותם. ואני רציתי להיעלם. בהפסקות אני נטמעת בחבורה שלי. כל הקבוצה של ״הנוער העובד״ יושבת באזור קבוע בפטיו. אני זורקת מילה מידי פעם, צוחקת עם כולם. הרעש של ההפסקה בולע את קולי. אין לי קשר עין עם אף אחד. כך עוברים ימים ארוכים. 

 

והכל משתנה כשאני פותחת את דלת ביתי. מוזיקה חזקה נשמעת עוד מקצה הרחוב, היא מעלה חיוך קטן על פניי. תנועת השפתיים כואבת לי, אני לא מאומנת בלחייך בשעות האחרונות. והאימון מתחיל עכשיו, כשאני נכנסת ורואה את אמא שלי עם חולצת הג׳ינס הנצחית שלה, מגישה שרוול רטוב לכלבה, שלא מפסיקה לאכול את הבד, מריירת ומשתוללת, ואמא שלי צוחקת כמו תינוקת. הצחוק שלה מדבק, בעיקר כשמסתכלים עליה, העיניים קטנות קטנות והיא אדומה ממש. המחזה הזה, של אמא והכלבה, חוזר על עצמו כמעט מידי יום. אני נכנסת, זורקת את המעיל והתיק בחדר הצדדי ומצטרפת אליה, קופצת בקלות על השיש ומתיישבת עליו, צמוד אליה. ״בואי, תצטרפי״, היא אומרת לי וזורקת לעברי סינר עם גוף של אישה עירומה, כמו שלה יש. אני שמה אותו, לוקחת כף עץ ומתחילה לערבב רוטב עגבניות עם פטריות, זיתים, בצל, שום, ״אני מנסה להכין מוסקה״, היא אומרת. אמא שלי אוהבת לאלתר, להעיז, לנסות דברים במטבח. זה המקום שלה. וזה גם המקום שלנו. אנחנו חיים בחלל הזה. יש שולחן אוכל קטן במטבח, וגם שולחן אוכל ענק בסלון, אליו אנחנו לא באמת מתקרבים. רק כשיש אורחים. 

 

אנחנו שרות יחד ומבשלות, אמא ובת, שתי חברות. יש לי קול חזק ויפה כשאני שרה. אמא תמיד אומרת לי, אבל אני גם מרגישה את זה. גם לה יש קול יפה, עוצמתי ומרגש, הוא מעביר בי צמרמורת לעיתים קרובות, בעיקר כשהיא שרה ״קרפנטרס״. אנחנו אוהבות לשמוע יחד את ה״קרפנטרס״, זה דיסק שרץ חזק עכשיו בבית. אנחנו שרות, טועמות, צוחקות, הכלבה כל הזמן צמודה אלינו, מחכה שנזרוק לה איזה פירור. כשאבא בבית אסור לעשות את זה, ״זה הרגל רע לכלבה!״, הוא תמיד אומר. אבל כשאנחנו כאן בלעדיו, שזה רוב שעות היום, אין חוקים! אני זורקת לה פטריה, זית, הכל היא אוכלת, הכל! אמא זורקת לה גם רוטב על הרצפה, ״שתטעם, מה, אין לה חיך? יש!״. המזון מעלה אדים וריחות משגעים. 

אחי מגיע מבית הספר ומייד מתיישב בשולחן, ״אני רעב!״, אני מסדרת את הצלחות והסכו״ם על השולחן, אמא מביאה את התבשיל. כולנו מתיישבים. אמא מחלישה את המוזיקה, אנחנו מתחילים לאכול וכל אחד מדבר בתורו. כשהיינו ממש קטנים, אמא לימדה אותנו להקשיב. להתבונן בעיניים ובאמת להקשיב למה שאומרים. כך, אף פעם לא ניכנס לדברים אחד של השני. ותוך כדי ההתכנסות לאוכל הטעים – שתיקה. לעיסות, קולות של אממממממ, טעים טעים. ״אמא, טעים!״, אחי ואני אומרים בבת אחת. ״תכתבי בספר מתכונים שלך, שלא תשכחי!״, אני אומרת לה בפה מלא. היא מהנהנת. 

 

עברו שנים מאז. לפעמים, לפני שאני נרדמת, אני מעיינת בספר הזה שלה. יש בו כתמי עגבניות, פירורי לחם דבוקים. ״ככה ספר מתכונים צריך להיות!״, אני נזכרת איך היא היתה אומרת את זה. אני זוכרת את קולה. ואני זוכרת את הקול שלי כשאני איתה. לעולם לא אשכח לה את זה, איך נתנה לי מקום, איך אהבה את קולי. איך גרמה לי להרגיש. איך נתנה לי רוגע והבנה שהכל יהיה בסוף בסדר.